ויצאתי לעולם

אין בסיפור הזה "הוקוס פוקוס" או קיצורי דרך. בשנות העשרים לחיי חלמתי לעסוק בכתיבה, ביצירה, בעיצוב או בכל תחום אומנותי אחר. כבת להורים שעבדו בעבודת כפיים, הם רצו בשבילי את הכי טוב לדעתם, ולכן לא חשבו על אפשרות אחרת, אלא על לימודים אקדמיים. הנחתי את "הפנטזיות" שלי בצד ולמדתי לתואר בכלכלה.
לאחר מכן פגשתי את בעלי ובעקבות לימודיו בטכניון עברנו לחיפה. בסיום לימודיו , חזרנו למרכז, נולד הבן הבכור שלנו. זמן קצר אחר כך, כשהייתי כל כולי מוקסמת מהאימהות, נולד בננו השני, ולבסוף הצטרפה למשפחה הנסיכה הקטנה.

מבלי ששמתי לב בכלל, נכנסתי לשגרה. כשעצרתי להתבונן סביבי, הרגשתי שאני לא מוצאת את עצמי, לא מממשת את הפוטנציאל שלי, מבוזבזת, ונזכרתי שהדבר שאני הכי אוהבת זה ליצור, לא משנה מה, כל עוד ידיי או מחשבותיי יישאו פרי.

בספונטניות נרשמתי לקורס צילום. התאהבתי מחדש במצלמה, אביזר שהנחתי לפני שנים רבות במגירה וששכחתי ממנו לגמרי. בעקבות השיטוט באתרי צילום הבנתי שיש עולם שם בחוץ, ושאחרי ארבע עשרה שנה שבהן כתבתי את הסיפורים על פריי בטני שיצאו לעולם – הגיע זמן להתחיל לכתוב על החוויות ממסעותיי בעולם הגדול.